בין שואה לתקומה

בפתחו של יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, בשבוע שבין יום השואה ליום הזכרון בחרנו לשתף אתכם בשלושה סיפורים אישיים של שלושה ממדריכי המוזיאון.

מזכרונותיו של מר יוסי טרפון – דור שני לניצולי השואה, מדריך בפעילות "דיאלוג בחשיכה"

אבי אברהם ז"ל ואמי רחל תבדל"א נולדו ביוון. כילד, גדלתי בת"א בבית שבו לא דיברו על השואה בכלל. עד שהגעתי לגיל 17 הייתה שתיקה מוחלטת בנושא, וכל הטקסים בבית הספר בכלל לא עניינו אותי, כי לא חשבתי שיש לי קשר לזה. רק כאשר הייתי עם חברי הגרעין שלי בהרצאה בקיבוץ לוחמי הגטאות על אושוויץ – נודע לי על הקשר של יהדות סלוניקי לאושוויץ ולשואה. לאורך השנים נודעו לי עוד ועוד פרטים על מה שעברו הוריי ומשפחותיהם בשואה.

הוריו של יוסי טרפון

אבי, שהיה יליד סלוניקי, נשלח עם כל משפחתו לאושוויץ – אביו, אמו, אחותו ומי שהייתה אשתו דאז והייתה בהריון. בעת שהיה כלוא באושוויץ אשתו הוכתה למוות מול עיניו בידי חיילים גרמנים. לאחר שחרור אושוויץ הוא חזר ליוון וגויס לצבא היווני.
אמי נולדה בלריסה שביוון, ומשפחתה הייתה במנוסה לאורך כל תקופת המלחמה. שני הוריה וארבע אחיותיה מצאו מחסה אצל משפחה נוצרית ביוון – וכך ניצלו.
שני הוריי עלו לארץ בנפרד ב-1948, הכירו כאן – ונישאו.

ילדות בצל זכרונות השואה

החוויה הראשונית שלי כילד בבית של ניצולי שואה הייתה אותה שתיקה מאוד גדולה, וכללה הרבה דברים והתרחשויות שכילד לא היו מובנים לי. אבא היה מתעורר באמצע הלילה בצעקות ובכי, ולא הבנתי למה. הייתה לי ילדות מאושרת, אבל לאורך שנות הילדות ההתנהגות של ההורים כלפיי הייתה מאוד מוזרה – הם מאוד פחדו וגוננו עליי, לא הרשו לי לצאת לטיולים עם בית הספר, לא לרכוב על אופניים, ולא לשחק כדורגל. שיחקתי במכבי ת"א בתור נער, והייתי צריך לגנוב כסף מההורים שלי מבלי שידעו כדי שאוכל להגיע לאימונים בצד השני של העיר.
בתור ילד, אני זוכר שהאוכל היה דבר משמעותי מאוד עבור אבא. הוא יכול היה לגמור כיכר לחם שלימה בארוחה. כשחזרתי הביתה מאיזה משחק ואמרתי שאני רעב הוא היה צועק עליי "אתה מרגיש כאן רעב?". תמיד ההורים דאגו שיהיה לנו את האוכל הכי טוב והביגוד הכי טוב.

האחיות של אבא

לאבי הייתה אחות אחת שהצליחה לברוח. היא התנצרה, הכירה בחור יווני והתחתנה איתו. ההורים שלי היו בקשר איתה לאורך השנים, ואני פגשתי אותה לראשונה כאשר היא הגיעה לבקר את המשפחה בארץ אחרי מלחמת יום הכיפורים – וגם אז לא סיפרו לי עליה הכל. אני זוכר שכאשר היא הייתה אמורה לחזור ליוון קניתי לה כמתנת פרידה זוג פמוטים יוקרתיים מכסף, אבל היא סירבה לקבל אותם ולא הבנתי מדוע. רק אחרי שאותה דודה נפטרה אמי סיפרה לי שהיא התנצרה ולא רצו לספר לי על כך. היו המון סודות בבית. אחות נוספת של אבי נחשבה כנעדרת בזמן המלחמה ומעולם לא סיפרו לי עליה. הדבר היחיד שסיפרו לי על משפחתו היא מורשת העברת השמות מדור לדור. לאבא של אבי קראו יוסף – כמו שקוראים לי – לאבי קראו אברהם, וכך גם קראתי לבני.

לפני שש שנים יצאתי עם משלחת של עיוורים ל"מצעד החיים", וסיירנו בגטאות ומחנות השמדה. כאשר הגענו לאושוויץ סיירתי בביתן 27 שבו שהה אבא. לאורך כל המסע שם היה מאוד שקט מסביב, אבל אני כל הזמן שמעתי בתוך האוזניים שלי זעקות והמון רעש.

לגדול כדור שני לניצולי שואה

התחושה הכי גדולה שלי כדור שני – כמו הרבה מאוד בנים לניצולי שואה – היא שהחמצתי הורים. הזיכרון האחרון שלי מאבי הוא שסעדתי אותו בבית החולים כמה שעות לפני פטירתו ב-1995. נתתי לו לאכול מעדן ולראשונה בחיי הנחתי את ראשי על הכתף שלו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהוא חיבק אותי. כילד, לא יכולתי להבין את הדאגה שלהם ולפרש את זה כאהבה, אבל היום אני יודע שהוא מאוד אהב אותי.
אני תמיד אומר שהייתה לי ילדות מאושרת, אבל רק בדיעבד אני מבין כמה השואה הייתה נוכחת אצלנו עמוק בתוך הבית. אלה תובנות של אדם מבוגר. הזיכרון לפעמים מתעתע, אבל החוויה המרכזית היא סוג של אובדן הילדות.

מזכרונותיה של גברת לאה עודד נצר – אחות שכולה, מדריכה בפעילות "דיאלוג עם הזמן"

לא בחרתי, "נבחרתי" כמו הרבה אחים שאבדו את לב משפחתם. אחי אלי נהרג בהיותו בן 25 ושבוע. אבא לשני ילדים בגילאי ארבעה חודשים ושנתיים וחצי, ובן להורים שידעו תלאות רבות אבל לא "הוכנו" לאובדן חייהם בעקבות אובדן בנם. הם היו אנשי ראשית ההתיישבות הקיבוצית, חברי ההגנה, פלמ"ח ופלוגות השדה של וינגייט.

האובדן הראשון – אחי אלי

אחי אלי, היה קצין בסיירת שקד שנפצע בששת הימים, וחזר לשרת ביחידתו מבלי להשלים את אשפוזו. המלחמות והפעולות לא יכלו לו, אך מלחמת ההתשה בשנות השבעים, בתקופה שהילדים גדלים במקלטים, גבתה מחיר יקר בקיבוץ – 8 הרוגים.
אלי נהרג שבוע לפני שאחותי הצעירה עמדה להינשא. אותם מנחמים שהגיעו לניחום אבלים הם אלה שהגיעו גם לחתונה "שאין לבטלה" בשום אופן לדברי הפוסקים הדתיים, אך מה עם הנפש של ההורים והזוג העומד להינשא? לזאת אף אחד לא ידע להתייחס….

האובדן השני – אבא

אבא לא ידע לבכות את אובדנו של אלי, וגם ליבו נשבר ואבד לנו, תשע שנים לאחר מות בנו. אמא אמנם האריכה חיים, אך ליבה היה במקום מנוחתם. אנחנו שלוש אחיות, אבדנו את אחינו, אך גם את הורינו.
מי הבין אז את גודל שברנו, ומי חשב שצריך לדאוג גם לאובדנם ולנפשם הרכה של האחים שחייהם התהפכו. אמנם ניתנה תמיכה כספית להורים, אך מי טיפל בנפשם? שהרי, קיים קושי עצום בהתנהלות ההורים כלפי ילדיהם ונכדיהם שנותרו, אך כמעט "נעלמו" מתודעתם.

(תמונה: אוסף פרטי)

להמשיך את מורשת הזכרון

בכל שנה אנו עולים לאנדרטת הזיכרון של נופלי רמת הגולן בגמלא. ליוויתי את אמי שנים, ועכשיו אני הממשיכה את המורשת של הזיכרון, הנחת הזרים והדלקת הלפיד לזכרם. תחושת האחדות קצת מפיגה את החשש שלשווא היה קורבנם של כולם, הנופלים והנשארים, אך הנפש הפצועה אינה מתקיימת רק בימי הזיכרון אלא בכל יום ובכל שעה.
התוצאות מתמשכות וניכרות בדור ההמשך, אך הלב השבור הוא שלנו בני הדור הראשון לשכול ולאובדן.

מזכרונותיו של מר טוביה רביב – בן שכול, מדריך בפעילות "דיאלוג עם הזמן"

אבא שלי נפל בקרב בהגנת המושב שלנו שלושה חודשים לפני שנולדתי.
שמו כשמי- טוביה.

אבא שלי הוא יצור דמיוני. כל חיי עשיתי את אשר חשבתי שהוא מורה לי את הדרך. כשהייתי תינוק, יושב לבדי בגן וראיתי את האבות האחרים הבאים לחגיגות של ערב שבת, היה אבא שלי מביט עלי מלמעלה ומסביר לי שגם הוא לידי מגיש לי צעצוע חדש או מנגב את פי המלא בשאריות עוגה.
כשהלכתי לבית הספר אצלנו במושב, הייתי מראה לו בלילה את תעודות הגמר שלי והוא היה צוחק איתי על הציון הגבוה בציור. על שאר הציונים היה מביט בי מתחת לשמיכה ומחייך.
אבא שלי הלך איתי לבקו"ם להתגייס ואני בטוח שהוא היה גאה מאוד, בשקט בשקט הוא טפח על כתפי בוודאי גאה וחושש מאוד.אני שמעתי את הכל ממש ממש בתוך הלב.
ביום העצמאות הלך הוא לידי בין החוגגים וכאילו שאל: "בן, למה אתה עצוב? הרי זה היום שעל מנת להגיע אליו תרמתי לו את חיי".