לזכור ולא לשכוח

הקטר הותנע, ואמי סירבה לעלות לרכבת. היא עמדה על הרציף עם מזוודתה. חייל רוסי צעק מתוך הרכבת "עלי נערה, הנה אנחנו זזים". הקטר שרק ואמי עדיין עמדה על הרציף. החייל ירד מתוך הרכבת, לקח את מזוודתה של אמי, חפן את ידה בידו ועזר לה לעלות לרכבת. לימים התברר כי בכך הוא הציל את חייה והתחיל את חיי.

הרכבת הייתה עמוסה לעייפה. אמי התכווצה לה בפינה בקרון. הלילה ירד, וחושך שחור שרר בקרון. לפתע נשמע רשרוש סמוך למזוודתה, ולאחר מכן חשה אמי ביד נעלמה המפשפשת במזוודתה. היא לא נעה ובקושי נשמה. כאשר עלה השחר חסרו לאמי פרטי לבוש קטנים.

אבי כבר שהה באותה עת באוקראינה. הם נפגשו והמשיכו יחדיו מזרחה. במהלך מסעם הם הגיעו לעיירה קטנה, מצאו בית רב ונישאו. לאבי לא הייתה טבעת לטכס ואשת הרב הציעה את טבעתה לרגע. את הכתובה הם שלחו להוריהם בפולין.

המלחמה הלכה והתארכה והוריי הנשואים המשיכו לנוע מזרחה. חורף רוסי עמד בעוזו. בלילות היה צריך למצוא מקום לינה חם – ומה חמים יותר מרפת ובתוכה פרות? באחד הבקרים התעוררה אמי משנתה הערבה, " גוועלד", זעקה אמי לאחר שראתה את פני אבי. אבי פקח את עיניו לשמע הזעקה, והביט באמי. "מה זה על פנייך…?" לאחר מספר שניות פרץ של צחוק מילא את הרפת. הפרות חשבו שדייריהם הזמניים השתגעו. התברר כי במהלך הלילה הפרות עשו את צרכיהן ונתזים התפזרו סביב – וגם על פניהם של הוריי.

שנים עברו ועד לסיביר הגיעו הוריי. אבי עבד עבור הצבא הרוסי ואמי הייתה טייחת בניין. בזמן הריונה קשתה עליה העבודה, אבל על מנת לקבל תלושי מזון היה צריך לעבוד. כשהמפקח לא בדיוק השגיח אמי ניצלה את הדקות להוריד את ידיה ולנוח.

סיום המלחמה

עם סיום המלחמה התירו שלטונות ברית המועצות לאזרחי פולין לשוב לארצם. הוריי אספו את כל רכושם, כלומר אותי, ושבו לפולין. בהגיעם לא מצאו כבר איש ממשפחותיהם – הורים, אחים, אחיות – כולם הושמדו בסוביבור.

אמי סיפרה כי במהלך כל שנות המלחמה היא דמיינה בעיני רוחה את הרגע שבו תשוב לביתה ותשלח את בנה, אותי, לבית הוריי. אני אנקוש בדלת ו…

ב- 1949 שוב אספו הוריי את כל רכושם, אותי ואת אחי הצעיר שנולד בפולין – ועלינו לארץ ישראל.

הכותב, אליעזר דנציגר, הינו מדריך ב"דיאלוג עם הזמן"

(בתמונה: הילד אליעזר ושני הוריו בפולין, לצד אליעזר היום)

אולי יעניין אתכם גם: